על החיבור בין פסיכואנליזה לספרות

חומרי הגלם בטיפול כמו גם בספרות הינן המילים. אני מוקסמת מהן מקשיבה להן בפגישות כמו ליצירת אומנות. לעיתים שיר קצר, לעיתים סיפור קצר, טרילוגיה או רומאן בין דורי. חיבורי המילים היחודיים שבוחר מטופל להשמיע הם בעייני כמו מקפצה לתת מודע, השפה שהוא בוחר הינה שפת הנפש, הניגון הינו הריתמוס שלה. 

הפגישה הטיפולית כמו לוח קנבס חלק, כמו דף שטרם נכתבה עליו היצירה, מזמנת אפשרויות אינסוף כמו גם טביעה בריק ובאין. בכל טיפול חדש נכנס מטופל לכתוב איתי ביחד את היצירה הספציפית של ההווה שלו, המתבססת כמו בחלום על מה שקורה עכשיו, יצירה מבית היוצר של האומן התת מודע שלו עם פירורי היום שהיה, עם העבר המבעבע והעתיד המטלטל... להמשך קריאה

הבידוד שהוציא אותי מהבדידות 

היא מגיעה אלי כולה רעננה ויפה כמו שלא ראיתי אותה מעולם, יש לה תינוקת קטנה, הבעל כמעט לא נמצא, היא היתה מגיעה אלי עם התינוקת וקורסת לתוך הכורסא. היא היתה עייפה ומרוטה והביטה בי במבט מבקש שאקח ולו לקצת את התינוקת המתוקה ואתן לה טיפה לנשום ואולי זה כל הטיפול שצריכה.

היא באה עם תיק עב קרס וקרסה וקרסה, ואהבה את התינוקת והיתה אם נפלאה, וכל הזמן חשה את רגשות האשמה מכרסמים בתוכה שהיא לא מספיק: לא מספיק טובה ,לא מספיק עושה, לא מספיק מנקה, לא מספיק מינית, פשוט לא מספיק.

היא באה אלי יפה וריחנית.

אני? היא אומרת, הייתי בבידוד כבר שנים, פשוט מה שקרה שכולכם נכנסתם אלי להיכל העצום הזה של הבידוד שלי, אני הייתי כאן קודם ועכשיו אתם הגעתם אלי, מילאתם את הבידוד שלי בקבוצות ורעיונות וחברות והרצאות וסדנאות, כך שהבידוד הפרטי והבידוד שלי התמלא בטוב.

תודה תודה שבאתם.
תודה לך קורונה שהכנסת את כל האנשים אל המקום הבודד שאני מבלה בו שנים והפכת אותו למלא בשבילי.

טיפול במכנסיים קצרים

יחפה, בישיבה מזרחית, רק החלק העליון לבוש בהתאם ונפגש עם המסך והחלק התחתון נשאר בבית, בבישולים, בכביסות בחיי היומיום הפרוזאים שלי. אני מתפצלת לשניים מול המסך, מרגישה נוחות ונינוחות, חלק בית חלק קליניקה, המסך מכיל רק חלק ממני רק פנים בלי גוף, הגוף וקווי המתאר שלו משחקים תפקיד משמעותי פחות בין מסך למסך, אני מסתכלת עמוק לתוך המטופל, מצמצמת במבטי כדי שאוכל לראות טוב יותר את מה שקורה בתוכו או בתוכי בתוך הנפש, בין המסך לאינסוף למסך שלו.

הנפש... אין לה גבולות של זמן או מקום.

ואת זה אני מחפשת.
 

ריצה בזמן קורונה

יש לי מסלול שאני רצה בו כבר שנים, אני מכירה כל זווית ונקיק, אני רצה בעיניים עצומות כמעט, זה מפנה לי זמן לחשוב, זה המוכר והידוע והבטוח. היום, עם הגבלות התנועה הסגר והבידוד, אני רצה בשטח במסלולים חדשים.

כמו ילדה סקרנית אני נעה בין שבילים שלא הכרתי שתמיד היו כאן וכמו חיכו שאגלה אותם. מונחים להם בעצלנות מתחנחנת כמה עשרות מטרים ליד ביתי, רובצים בשמש, מתקשטים בפרחים וממתינים לי. כל יום אני מגלה את עצמי מחדש בתוך המסלולים הללו. זה מרגש, זה מפתיע, הזמן עובר ביעף. אין לי מושג לאן אגיע ואיך תתמלא השעה שהקצבתי לעצמי, אני מדלגת לי בין מסלול למסלול, בין עלייה מפתיעה לפריחה קסומה, לבדי לבדי בשטח.

לא יכולה שלא לחשוב כמה מסלולים מקבילים נעים בחיי, לידי כל הזמן ואני פשוט לא רוצה לסטות מהמוכר והידוע והבטוח.

והנה אני חייבת
כי זמן קורונה
זמן לריצה חדשה.

הרעיל המטפטף

היא מפורקת.
הם נפרדו והוא עזב את הבית.

הפרידה היא לא בגלל שהכל רע, היא לא בגלל החלקים הטובים, בגלל הצחוקים שהיו, החופשות המגניבות, המשפחה המקסימה. הפרידה היא מהחלקים הרעילים, אלו שמתיישבים  על פתחי הנפש, שמעיקים עליה, שנצמדים לפחדים הכי איומים ולא זזים ומרקיבים ותוססים והורסים כל חלקה טובה. הפרידה היא מהחיבור הזה בינהם שמניח פצע על פצע, פצע פנימי שלו מול פצע פנימי שלה והופך לפצע גדול שמחלחל אט אט לכל חלקה טובה.

אנחנו נפרדות מהקורונה הקטנה הזאת שאיך שהיא קטנה חצי עולם היא משתקת. איך זה שהיא ככ השפיע על כל החלקים הטובים והיפים והמתורבתים של העולם? על רומא ועל פריז, על ניו יורק ותל אביב, כולם מורעלים ומרעילים אחד את השני, והכל בגלל איזה חור נידח שבו הדביק אדם נידח עולם שלם. הוירוס הזה עשה את הבלתי יאומן וקפץ מעטלף לדב נמלים שעבר לאדם ששיתק את כל העולם. לא... זה לא התחיל בגדול, זאת לא היתה פצצה גרעינית או קץ העולם או בוא המשיח או לך המשיח או סטרואיד שנפל פתאום על העולם. סתם איזה עטלף לדב נמלים לאיזה סיני מסכן והלאה, לותיקן ולפנטגון ולעזריאלי... בין היתר.

הרעל יכול להתחיל בקטן, אבל הוא שם ולא מפסיק להתפשט, זה מספיק כדי לעצור עולם שלם, או אישה שלמה שמורעלת כל הזמן באיומי נטישה וכעס והשתקה ובסוף כמו הסגר העולמי, היא משתתקת ומפסיקה לצמוח ולגדול ולהתפתח, נשארת לה מורעלת מהחלק הזה שמטפטף בדמה, גם אם התחיל קטן קטן.

שדה היבול המודרני

אנשים קלטו את זה עכשיו הוא אומר לי, הסופר נהייה שדה היבול שלהם, השדה המודרני לליקוט של כל מה שהם זקוקים לו באמת, והם מגיעים לשדה שלהם עם בגדי עבודה ועם אתי החפירה והמריצות, שקיות של רמי לוי ומסכות וכרטיסי אשראי כדי שיוכלו להניח את היבול שעמלו עליו, שיושיע אותם מהכליון ומהרעב, הם פועלים בשדה מלקטים את לחמם בין מדפי המזון העמוסים, חרדים משנת בצורת ממזיקים וממוצרים שחסרים במלאי.  

ועוד ועוד ועוד ביצים הם מעמיסים על העגלה עד שאין כבר ביצים על המדפים.

בפעם הראשונה שנפגשנו לפני שנים, הוא תיאר את התקפת החרדה הראשונה שלו שחווה בסניף של איקאה אל מול הייצור ההמוני הבלתי נחוץ, הוא אדם שמכין דברים בעצמו, מחומרים ממוחזרים, העולם הזה מציף וגדול ומעורר חרדה עבורו.

את מבינה הוא אומר לי? אני כבר לא חרד, בטח לא מהקורונה, החרדה שלי היא מהלא ידוע, מהאסון שיבוא, וכאן הכל ידוע, ויש את הסופר שמקוששים בו מצרכים ואיקאה סגורה, מי צריך עוד נר ריחני או מדף שכמוהו יש לעוד מליונים בעולם?

רק ביצים, וביצים וביצים בשדה היבול המודרני.

סופסוף הם הבינו שצריך רק קצת, צאו לשדה עם מסכות והעיקר שלא ייהיה לכם חום ותחזרו הביתה.
מה אמרתי תמיד? למה צריך את איקאה והכי טוב בבית.

על הסטינג הטיפולי

במסגרת הריצה במסלולים חדשים בזמן הקורונה וגילוי דרכים שלא הכרתי, אני מהרהרת על סטינג טיפולי. סטינג טיפולי כמו המסלולים המוכרים, יש אחד קבוע ומוכר: מפגש שבועי בשעה קבועה שאורכו 50 דקות. כל סטייה מהסטינג הטיפולי הינה הזדמנות לדבר על החריגה ממנו ולנסות להבין אותה.

בהקשר זה הסטינג מסמן את גבולות הטיפול, מעניק בטחון למטופל, מאפשר להתנגד למגבלות שהוא מייצר בשל החסך שהוא מעלה או ליהנות מההכלה והביטחון שמתאפשרים נוכח הזמן הקבוע שיש לו התחלה וסוף ברורים. במהלך שנות עבודתי למדתי רבות על הסטינג והעבודה איתו דרך טיפול בילדים מהגיל הרך ועד גיל ההתבגרות, ונוכחתי לדעת שבכל תקופה משמעות הסטינג משתנה. להמשך קריאה

בעיות של קליטה בין מסכים

מטופל חדש בימי קורונה, זה עניין לא צפוי ומסתבר שגם לא ממש פשוט להכלה. המטופל הזה מדגיש לי את שבריריות המצב הפנימי .
על פניו, התרגלנו למצב ההזוי הזה ככ מהר, יותר מידי מהר. זאת הנפש ההשרדותית שלנו שמשנה את כל היסודות שלה אל מול משבר. אבל רק על פניו. המטופל הזה חושף בפניי את התערערות היסודות הנפשיים שעליהם אפשר להניח מטופלים חדשים או נשמות חדשות ברוחב לב ובמצע בטוח ויציב.

הוא התקשר אלי והיה אמביוולנטי אם להתחיל או לא להתחיל את הטיפול, הוא לא יודע. הצעתי לו שייקח כמה ימים לחשוב ולהרגיש, תחילת טיפול זה לא קל.
מסתבר שבימים האלו גם לי זה לא קל.
כשהוא הודיע לי שהחליט להשהות את התחלת הטיפול חשתי הקלה.

בשבילי, לפגוש מטופל חדש בזום, זה לא עניין מובן מאליו. ההתרגשות של התחלת טיפול, הפחד, הלמות הלב לא נספגים בחלל הקליניקה המחבקת בקירותיה את המפגש. מטופל חדש בין מסכים וביננו תהום של אינסוף ואנחנו מאויימים ליפול אל תוך התהום הזאת ולהשאב לריק שבין שני המסכים. מתוך התחושות האלו אני שמה לב כמה המצב הזה שבו אנו מצויים, הוא שברירי, שואב  את כל הנשימה ולא מותיר כמעט מקום לנשימה נוספת.

עם המטופלים הוותיקים והמוכרים התחושה שונה. יש להם  מקום נטוע בתוכי ואני מגיעה לפגישות הוירטואליות  רגועה ונינוחה, אנחנו מחפשים את הדרך להתגבר על התהום הזאת שבין המסכים, לומדים ביחד איך להתמקם מחדש בחלל אחר, להניח את הידוע במרחב לא ידוע.
לאחר כמה ימים הוא שוב מתקשר. הוא החליט להתחיל טיפול. אנחנו קובעים זמן ושעה, אבל הוא לא מגיע  בשעה שקבענו. לפתע הוא מבצבץ על מסך המחשב ומבקש  להכנס  בחשש ובסקרנות למרחב המשותף שלנו ולהתחיל לברוא עולם. אני מאשרת לו ורואה תמונה של אדם צעיר, יושב על מיטתו אבל הוא לא מצליח להתחבר לאודיו, אני ממתינה וממתינה, והוא לא מצליח, אני מציעה שננסה שיחת וואצאפ, המילים מקרטעות יש דיליי הקליטה גרועה. האמביוולנטיות שלו ושלי משתקפת לה במרחב הוירטואלי שייש ביננו, בתהום בין שני המסכים שלנו, ואנחנו כמו קורסים לתוכה בלי יכולת להכיל את הקריסה בעזרת הסטינג שמספק המרחב הקונקרטי של הקליניקה. לאחר נסיונות חוזרים וכושלים אנחנו מחליטים להפסיק כעת את התקשורת, אין קליטה אין קול ואין עונה. לא מתאפשר מגע, הקליטה חסומה וכך גם התחלת הדרך המשותפת שלנו.

אנחנו מחליטים לנסות לחזור, או בעצם להתחיל את המפגש אחרת.

הוא מגיע אלי שבוע אחרי, בשעה שכבר התחלתי לקבל חזרה מטופלים בקליניקה. הוא בחור צעיר, מעולם לא היה בטיפול, יש לו חלקים פצועים בנפש שטרם ננגעו וממשיכים להכות בו עד שקרס. הוא רגיל להתעלם מכאביו, לא להיות בתקשורת עם חלקים מעצמו. הבחור הזה היה צריך את הקונקרטי, המבט, הנשימה המשותפת, הנוכחות, כדי להתחיל לגעת בחלקים האלו כשאני ממש לצידו אומרת לו, זה בסדר, תמשיך, והוא רואה אותי באמת באמת.

הפגישה מסתיימת והוא שואל, יש לך אנרגיה?
למה? אני שואלת
להמשיך לעוד שעה
כל כך היה זקוק לנוכחות האמיתית.